החלטה בתיק רע"א 3418/11

           לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים ג' כנפי-שטייניץ, י' מרזל ו-א' רומנוב) בע"א 45951-10-10 מיום 22.3.2011, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט י' ברקלי) בת.א. 4097/07 מיום 21.7.2010, במסגרתו התקבלו התביעה שהגיש המבקש כנגד המשיב והתביעה שכנגד שהגיש המשיב כנגד המבקש, תוך שנקבע כי המשיב ויתר על זכויותיו באולם השמחות שבנדון אך זאת כנגד תשלום סך של 701,250 ש"ח, נוסף על 450,000 ש"ח שכבר שילם לו המבקש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.        בין הצדדים התגלע ויכוח באשר לזכויותיהם להפעלת אולם שמחות ב"בית הכנסת הגדול" בירושלים (להלן: האולם). בתביעה שהגיש המבקש נטען כי על אף שהמשיב חתם ביום 4.1.2007 על הסכם ויתור (להלן: הסכם הויתור), לפיו ויתר על זכויותיו באולם, הוא שב והגיע לאולם בלוויית אנשים אחרים, הפריע לניהול האולם ואיים. משכך עתר המבקש למתן צו האוסר על המשיב להיכנס לאולם. טענותיו של המבקש נסמכו על אכיפת הסכם הויתור, שנחתם במסגרת גישור שהתנהל בין הצדדים לפני רו"ח איתן שאקי (להלן: המגשר). יוער כי מפסק דינו של בית משפט השלום עולה כי לא היה הסכם גישור חתום כנדרש. בתביעה שכנגד שהגיש המשיב נטען כי הסכם הוויתור כלל "נספח להסכם" (להלן: הנספח להסכם) בו התחייב המבקש לשלם לו סך של 265,000$ תמורת ויתור על זכויותיו באולם. לטענת המשיב, המבקש שילם לו 450,000 ש"ח על חשבון התמורה המוסכמת והיתרה בסך 701,250 ש"ח הייתה אמורה להיות משולמת ביום 17.3.2007 אך לא שולמה.

2.        המבקש טען כי למשיב כלל אין זכויות באולם, שכן לאחר חתימתם של שני הסכמים קודמים, מכוחם טען המשיב לזכויות באולם, חתם המבקש לבדו על הסכם מיום 31.1.2005 עם כונס הנכסים שהפעיל את האולם. לטענתו, ההסכם המאוחר עם כונס הנכסים ביטל את ההסכמים הקודמים. בית משפט השלום קבע כי יש לדחות טענה זו שכן ביום 25.10.2006 ולאחר חתימת ההסכם עם כונס הנכסים, חתמו הצדדים על הסכם פשרה במסגרתו נקבע שהצדדים יקיימו הליך מקדים לבירור המחלוקות ביניהם לפני המגשר ואם הליך הגישור לא יצלח תועבר המחלוקת לבורר שימנה המגשר (להלן: הסכם הפשרה). במסגרת הסכם הפשרה קבעו הצדדים רף עליון ותחתון לסכום שיקבל המשיב על חשבון ויתור על זכויותיו באולם. בית משפט השלום קבע כי אם המבקש סבר שלמשיב אין זכויות באולם כי אז מה טעם ראה בתשלום כספים למשיב בתמורה לויתור על זכויותיו באולם.

3.        המבקש טען כי הסכם הפשרה היה כפוף לחתימת הסכם עם איש עסקים צרפתי שביקש לרכוש את הזכויות באולם ומשהעסקה עם איש העסקים הצרפתי לא יצאה לפועל הסכם הפשרה כלל לא נכנס לתוקף. עוד טען המבקש כי הסכים לחתום על הסכם הפשרה הגם שלא היה חייב למשיב דבר כדי "לקנות שקט תעשייתי" על מנת לקדם את מכירת הזכויות באולם לאיש העסקים הצרפתי וכן כדי לדעת כמה כסף יוותר בידיו לאחר מכירת הזכויות באולם. בית משפט השלום דחה טענה זו וקבע כי אין אזכור בהסכם הפשרה לניהול משא ומתן עם איש העסקים הצרפתי.

4.        בית משפט השלום דחה את טענתו של המבקש כי אינו מחויב לנספח להסכם כיוון שאינו חתום עליו. בעניין זה העיד המגשר. בעדותו הסביר המגשר כי לאחר שהצדדים מינו אותו הוא ניפגש עימם מספר פעמים במשרדו ובביתו. לאחר מכן הוא העלה את הסכמות הצדדים על הכתב במסגרת הסכם הויתור ובנספח להסכם, אלא שלאחר שאלו הודפסו לאחר שנרשמו בכתב ידו סירב המבקש לחתום עליהם. הסכם הוויתור והנספח לו נחתמו על ידי המשיב בלבד. בית משפט השלום קבע כי ההלכה הכירה בכך שחתימה מעידה על גמירות דעת והיא ראיה כבדת משקל אולם גם בהעדרה ניתן להסיק קיומה של גמירות דעת. בית משפט השלום קבע כי למרות העדר החתימה במקרה דנן, הרי שמנסיבות עריכת הסכם הויתור והנספח לו ולנוכח הסכם הפשרה שקדם להם ובהתחשב בעדותו של המגשר, הוכח שהייתה הסכמה שהמשיב יוותר על זכויותיו באולם ובתמורה לכך המבקש התחייב לשלם לו את הסכום הנקוב בנספח להסכם הויתור.

5.        בית משפט השלום דחה את טענתו של המבקש כי מי שצריך לשלם למשיב את יתרת החוב על סך של 701,250 ש"ח היא חברה שניהלה את האולם (להלן: החברה) ולא ניתן לחייבו לשלם את הסכום באופן אישי, טענה שהתבססה על נימוק לפיו שיק הביטחון על סך 701,250 ש"ח, שניתן למגשר להבטחת תשלום יתרת החוב למשיב, היה משוך על ידי החברה ולא על ידי המבקש באופן אישי. בית משפט השלום קבע כי המבקש העיד כי הוא זה שהפעיל את האולם באמצעות החברה. כמו כן הדגיש בית משפט השלום כי המגשר העיד שאמנם "אולם השמחות בע"מ זאת החברה שהיתה רשומה כבעלת השיק". ואולם, הוסיף המגשר כי "אני ידעתי שאולם השמחות הגדול זה היה ארלנגר", וכי "הנחת העבודה הייתה שהשיקים הם של ארלנגר, הוא כתב ומסר אותם, לא ראיתי שום הבדל בין שיקים כאלה לבין שיקים אישיים שלו". מעבר לכך העיד המגשר כי פדיון השיק היה כפוף להנחיותיו של המבקש ובשליטתו, ולראיה המגשר לא הפקיד את השיק ביום המיועד משהמבקש ביקש ממנו שלא לעשות כן. 

6.        עוד טען המבקש כי לפי הסכם הפשרה אם לא יצלח הגישור יפנו הצדדים לבורר שימונה על ידי המגשר. המבקש טען כי ביום 1.3.2007 פנה למגשר בבקשה למנות בורר מאחר והגישור לא צלח ולא הושגה הסכמה, ומשכך המשיב אינו רשאי לפנות לבית המשפט ולטעון כי קיים הסכם מחייב. בית משפט השלום דחה טענה זו בנימוק כי המבקש אינו יכול מצד אחד לפנות לבית המשפט ולבקש לאכוף על המשיב את הסכם הוויתור ומצד שני לכפור באותו הסכם.

7.          משכך קבע בית משפט השלום כי יש לקבל את התביעה שהגיש המבקש נוכח התחייבותו של המשיב לוותר על זכויות באולם. ודוק, בתמורה לויתור זה נפסק כי המבקש התחייב לשלם למשיב כספים ונותר חייב לו סכום של 701,250 ש"ח. כנגד פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

8.        בית המשפט המחוזי קבע כי עיקר השגותיו של המבקש מכוונות כנגד ממצאי עובדה שהושתתו על עדים שהופיעו לפני בית משפט השלום ומשכך אין מקום להתערבות בממצאיה של הערכאה הדיונית. בית המשפט המחוזי קבע כי קביעותיו של בית משפט השלום מעוגנות בראיות ובהסכמים שהוצגו לפניו וכי אין מקום להתערב בהערכת משקלן של הראיות על ידי הערכאה הדיונית.

9.        בית המשפט המחוזי קבע כי מסקנתו של בית משפט השלום כי בתמורה לכך שהמשיב ויתר על זכויותיו באולם התחייב המבקש לשלם לו סכום כספי, מבוססת על עדותו של המגשר אשר נמצאה מהימנה ובכך אין פסול. בית המשפט המחוזי קבע כי מסקנה אחרת לפיה הסכים המשיב לוותר על זכויותיו באולם ללא כל תמורה אינה הגיונית. בית המשפט המחוזי קבע כי הסכם הויתור והנספח להסכם הם הסכמים משלימים זה לזה המגשימים יחדיו את הגיונה הכלכלי של העסקה.

10.      בנוגע לטענתו של המבקש כי עדותו של המגשר אינה קבילה נוכח העובדה כי קיים חסיון על דברים הנאמרים ומוחלפים במהלך הגישור, קבע בית המשפט המחוזי כי המבקש אינו יכול לאחוז במקל משני קצותיו, במובן זה שאינו יכול לבוא לבית המשפט ולבקש לאכוף את הסכם הוויתור אך מנגד להתכחש להיותו הסכם בר תוקף. כמו כן הדגיש בית המשפט המחוזי כי בעת הדיון בבית משפט השלום לא התנגד המבקש להגשת תצהירו של המגשר או להעדתו ולפיכך יש לראותו כמי שהסכים  לגביית עדותו של המגשר.

11.      בית המשפט המחוזי הוסיף הערה לסיום לפיה בהסכם הפשרה נקבע כי ככל שהסכסוך יועבר לבוררות ישולם למשיב סכום שלא יפחת מ-240,000$ ולא יעלה על 440,000$. סכום התמורה שנקבע בנספח להסכם (265,000$) עולה אך במעט על סכום המינימום שהמבקש קיבל על עצמו לשלם למשיב ופחות בהרבה מסכום המקסימום שעלול היה להתחייב בו.

           מכל הטעמים לעיל דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. הבקשה שלפני מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

תמצית נימוקי הבקשה

12.      לטענת המבקש שגה בית משפט השלום משלא הפנה את בירור המחלוקת הכספית לבוררות כפי שהסכימו הצדדים בהסכם הויתור. כן טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום משהתיר את עדות המגשר. עוד טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום משחייב את המבקש לשלם את הסכום הנקוב בנספח להסכם על אף היעדר חתימתו. מעבר לכך טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום בכך שיצר איזון בין ההתחייבות שניתנה במסגרת הסכם הויתור לבין הסכסוך הכספי שבין הצדדים וכי ממילא המשיב לא הוכיח זכויותיו באולם. זאת ועוד, טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום משחייב אותו באופן אישי בתשלום הכספים. עוד טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום בקביעתו כי לא הוכח שהסכם הפשרה הותנה במימוש העסקה עם איש העסקים הצרפתי.

דיון והכרעה

13.      לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיב.